זיכוי מנהיגה בעת פסילה בגין "טעות בעובדה" הפוטרת מאחריות פלילית

אני מזכה את הנאשם מכל אשמה.

רקע

1.    הנאשם עומד לדין על עבירה של נהיגה בזמן הפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 18.10.2010 נהג הנאשם ברכב על אף שהודע לו כי הוטלה עליו ביום 15.7.2010 [צ"ל: ביום 21.6.2010] פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על ידי בית המשפט לתעבורה בצפת, במסגרת תיק תת"ע 1079-06-10.

עוד צויין בכתב האישום, כי הנאשם הפקיד את רישיונו בבית המשפט רק ביום 18.10.2010, על אף שהודע לו על הפסילה קודם לכן.

לנאשם יוחסו עבירות נלוות, שלא זכו להתייחסות כלשהי של מי מהצדדים לאורך כל ניהול ההליך, לרבות בסיכומים, ואף בית המשפט יתעלם מהן בהכרעת הדין.

2.    הנאשם אשר כפר באשמה המיוחסת לו, הסכים בישיבת יום 21.5.2012 להגשת כל חומר הראיות של התביעה, והמשפט נקבע ליום 23.5.2012 לשמיעת פרשת ההגנה.

בישיבת יום 23.5.2012 הוגשו כראיות מטעם התביעה: תיק תת"ע 1079-06-10 של בית המשפט לתעבורה בצפת ( ת/1); הודעת הנאשם במשטרה מיום 18.10.2010 ( ת/2); דוח על עיכוב הנאשם מיום 18.10.2010 ( ת/3); ודוח הפעולה של השוטר שעצר את רכב הנאשם מיום 18.10.2010 ( ת/4). באותה ישיבה נשמעה פרשת ההגנה אשר הסתכמה בעדותו של הנאשם, הצדדים השמיעו את סיכומיהם לעניין האשמה, ומועד מתן הכרעת הדין נקבע להיום.

3.    הגנתו של הנאשם הנה, בקליפת אגוז, כדלקמן: הנאשם לא ידע על חובתו להפקיד את רישיונו בבית המשפט לצורך חישוב תקופת הפסילה; הוא מילא אחר החלטת בית המשפט ולא נהג במשך 3 חודשים מיום קבלת ההודעה על הפסילה; וביום 18.10.2010, עת נתפס נוהג ברכב, הוא סבר בתום לב כי הוא נוהג כחוק לאחר שתקופת הפסילה, מבחינתו, הסתיימה. משכך, טוענת ההגנה כי עומדת לנאשם הגנה של "טעות במצב דברים" לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, אשר פוטרת אותו מאחריות פלילית.

       לעומתה, התביעה טוענת כי אין מקום לקבל את גרסתו העובדתית של הנאשם, ומכל מקום - וכאן המחלוקת העיקרית בין הצדדים - טעותו של הנאשם - אם אמנם היתה כזאת - נופלת בגדר "טעות במצב משפטי" לפי סעיף 34יט לחוק העונשין, ואין לכך נפקות לעניין אחריותו הפלילית.

ממצאי עובדה

4.    לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש והתרשמתי ממהימנות גרסתו של הנאשם בעת שהעיד בפניי, מצאתי כי הנאשם נהג ברכב ביום 18.10.2010, לאחר שחלפו 3 חודשים מיום קבלת ההודעה על הפסילה, כשהוא סבור, באמת ובתמים, שהוא נוהג כחוק ושתקופת הפסילה שהוטלה עליו נסתיימה.

5.    האמון שאני נותן בגרסתו של הנאשם לפיה הוא נתפס לכלל טעות בסוברו בתום לב כי אין חלה עליו חובה להפקיד את רישיונו בבית המשפט בעקבות הפסילה, מתחזק נוכח מכלול הראיות האחרות שהוגשו על ידי התביעה. אפרט.

6.    גזר הדין שניתן בהעדר הנאשם ביום 21.6.2010 בתיק תת"ע 1079-06-10 ( ת/1), אשר לפיו הוטלה על הנאשם פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים, נרשם בכתב יד על גבי טופס דיון מובנה, כאשר בית המשפט סימן ב- X את השורות הרלוונטיות לגזר הדין. כך, בית המשפט סימן ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי בית המשפט דן את הנאשם לתשלום קנס, ובכתב יד נרשם גובה הקנס שהוטל ומספר ימי המאסר תמורתו. כך גם סימן בית המשפט ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי הוטלה על הנאשם פסילה על תנאי, ובכתב יד נרשמה תקופתה.  כמו כן, בית המשפט סימן ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי בית המשפט פסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, ובכתב יד נרשמה תקופת הפסילה - 3 חודשים. ואולם, אף כי ברור כי יתר השורות המתייחסות להטלת עונש מאסר על תנאי, הפעלת פסילה על תנאי וחתימה על התחייבות לא סומנו בשל חוסר רלוונטיות, בית המשפט, מסיבה לא ברורה, לא סימן ב- X גם את השורה שבה נרשם בדפוס כי "הפקדת רישיון הנהיגה תיעשה לאלתר / עד ליום ... עליך להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט בו נפסלת". מכאן, נוצרה טעותו של הנאשם אשר העיד כי "לא [חשב] כלל שצריך להפקיד רישיון נהיגה" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 23.5.2012), ואני נותן כאמור אמון מלא בעדותו זו.

7.    השמטה מקרית זו בגזר הדין הצטברה לתקלה נוספת שאירעה בתיק תת"ע 1079-06-10. מעיון בתיק האלקטרוני שהוא חלק בלתי נפרד מהמוצג ת/1, עולה כי על אף שהופק (רק ביום 15.7.2010) טופס "הודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה", הרי שהודעה זו מעולם לא נשלחה אל הנאשם, להבדיל מ-"הודעה על קנס" שכן נשלחה לכתובתו של הנאשם אך אינה רלוונטית לענייננו. "הודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה" שמופקת על ידי מזכירות בית המשפט ונשלחת בדרך כלל לנאשמים שמוטלת עליהם פסילה, כוללת הוראה ברורה בדבר חובת המצאת רישיון הנהיגה לבית המשפט ומונעת כל טעות בעניין זה. אך כאמור, הודעה כזו לא נשלחה לנאשם, דבר שתרם להיווצרות הטעות שנפלה אצלו.

8.    צירוף מקרים זה, יחד עם חוסר התנסות דומה שלו בעבר, גרמו כאמור לטעות שאליה נתפס הנאשם, שכביכול אין מוטלת עליו חובה למסור את רישיונו לבית המשפט שהטיל עליו את הפסילה. טעות זו, הנה סבירה בנסיבות העניין, וסבירותה מחזקת בעיני את כנותה. אכן, ההכרה כיום בטעות במצב דברים, בהתאם לסעיף 34יח(א) לחוק העונשין החל בענייננו (ראו להלן), איננה מותנית עוד בהיותה של הטעות כנה וסבירה, אלא בכנותה של הטעות בלבד. עם זאת, סבירות הטעות עדיין יכולה לשמש גם כיום את בית המשפט כאמת מידה לבחינת אמינות גרסת הנאשם לגבי טעותו (ראו: דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 19-18 (1998)). וכך מצאתי, כי עדותו של הנאשם בדבר הטעות שחלה אצלו, הנה כנה וסבירה. לא למותר להוסיף, כי גרסתו של הנאשם היתה עקבית לאורך כל הדרך, החל בתגובתו בשעת העיכוב ("לא ידעתי שצריך להפקיד רישיונות" - ת/3), עובר בחקירתו במשטרה ("לא הפקדתי את הרישיון לא ביקשו ממני" - ת/2), וכלה בעדותו בפניי בבית המשפט. אמנם, בדוח הפעולה ( ת/4) נרשם מפי הנאשם (כביכול) שהוא "קיבל ... פסק דין המורה לנהג שהוא נפסל למשך 3 חודשים ועליו להפקיד את רישיון הנהג", אך גם בעניין זה אני מעדיף את גרסתו של הנאשם לפיה הוא אמר לשוטר "שבגזר הדין לא כתוב שעלי[ו] להפקיד רישיון הנהיגה" (ראו שורות 5-8 לעדות הנאשם בעמוד 5 לפרוטוקול), ולו מן הטעם שזו היתה כאמור גרסתו העקבית של הנאשם, וכך גם מופיע בפועל בגזר הדין שניתן בענייננו של הנאשם ונשלח אליו.

דיון משפטי

9.    המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב נפקותה המשפטית של הטעות שחלה אצל הנאשם. הדין בעניין זה ייבחן באספקלריה של הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, התשל"ז-1977, שחלות גם על העבירה נשוא דיוננו (ראו סעיף 34כג לחוק העונשין).

10.  סעיף 67 לפקודת התעבורה קובע לענייננו לאמור: